נולדה בקזבלנקה 25/12/1936
נפטרה בבית גוברין 30/12/1986  כ"ח בכסלו
אשה לשלום
אמא ליאיר ואורלי

מתוך חוברת הזכרון לאסתר...

"על גבעה בתולה, שאורנים רבים נטענו בה לימים יבואו..וליד האורן המתמר לגובה, חצבנו קבר ראשון לאסתר שלנו...

קשר חזק קשרה אסתר למקום -
קשר , שרוחות רעות של מריבות ועזיבות לא יכלו להתירן.
קשר, שהקרבה לגבול ופחד הפדיונים של שנות החמישים גם הם לא יכלו לו.
חיי היום יום הקשים מנשוא של בנית ישוב אחרי מלחמת השחרור, רק חזקו והדקו את הקשר.
נערה צעירה, כבת 15 , הגיעה אסתר ממרוקו, דרך תנועת "דרור" לארץ. בת למשפחה מרובת נפשות, שכולם מצאו דרכם אל המולדת.

אחרי הכשרה בגבעת ברנר ובית אורן, הגיעה לבית גוברין ומאז היה לה המקום יקר מכל.
על אותן שנים ראשונות ספרה אסתר בגאווה, איך שמרה עם הרובה באומץ לב עם הפדיון, ואיך היתה מסתובבת ללא פחד כמו בסיפורי "השומר " , בין הרפת לגדר.

אז השקיעה את כל מסירותה וחום ליבה בטיפול בילדים והיתה גאה להזכיר איזה גן גדול היה כאן פעם. בבית הגדול, שכולם מכירים אותו בשמו הנפוץ "בית החטיבה".
יותר מאוחר הספיקה לתלות כביסה במכבסה על החוטים הנוסעים של ימות הראשונים.
ימיה המאושרים ביותר היו עם גידול ילדיה שלה - יאיר שנולד ב1964 ואורלי שנולדה ב1966 . כמה דאגה וטיפול השקיעה בהם עד בלי גבול, לעיתים היה נראה שזה כל עולמה וגם כשהצטרפה ורד למשפחה , ידעה אסתר לאסוף אותה אל חיקה, כבתה שלה ממש. ובין ריצה לבתי הילדים בלילות לראות האם שלווה שנת הפעוטות, ובין עבודת המחסן בה השקעיה שנים רבות , הספיקה אסתר גם לאפות עוגה ולסדר פרחים לחדרי היולדות שחזרו מבית החולים. והפנינה שבכתרים - טיפוח המועדון.
כמה ידעה ליפות ולקשט את המקום בשמחות הגדולות שלנו - בימי חתונה , ברית ובר מצווה. כל עציץ הכיר את מגע ידה האוהבת וכל פרח ידע בדיוק את מקומו. ואלו הם השעות שאסתר התיפתה והתלבשה והיתה שותפה מלאה עם בעלי השמחה .

החוש האסתטי והרגישות ליופי הביאו אותה אל לימוד הספרות ופתיחת המספרה בבית. כמה אהבה בערב חג לשוות לחברות את מראה החג שלהן מבעוד יום, ובפורים שמחה וצהלה במספרה עם שכלולים ופעלולים של זהבים וזוהרים למינהם.
שלום עבד תקופה ארוכה באפעל ואסתר עמסה על עצמה את טיפוח הבית מבפנים ומבחוץ.

אחרי שנים רבות של ישיבה מאחרוי מכונת התיקונים , לקחה את ריכוז המחסן ונהנתה בעיקר מהחנות, שהיתה פתוחה בכל יום שישי. אחד הדברים שהיו זכורים לי , איך בשעת שכחה , היה צריך לדפוק בדלת ערב שבת ולבקש את המפתחות של המחסן ולקבלם במאור פנים על אף כניסת השבת והמנוחה מטרדות היום.

והיגיע הזמן, כשהיו שלושת הילדים בצבא ביחד! איני יודעת איך לא התמוטטה מעומס דאגתה ליאיר , שהסתובב בגבול לבנון השכם וערב. ולכל יום שישי היתה העוגה המיוחדת שלה, כשכל שכונת הצעירים משתדלת לנגוס ביס. והחדר שהיה נקי ומבהיק לכבודם.

והיגיע זמן המחלה.... זה ניחן בחטף. החברה שלנו הקטנה והמשפחה בתוכה עמדו המומים אל גודל האסון.

את מסירותה הגדולה וחום ליבה שתמיד הוענקו למשפחה , השיבו אל חיקה ואל גופה הכואב שלום והילדים. ואחנו עמם כל רגע בכאבם.

דליה ורדון