מבוא לספר החמישים/ כתב: יעקב סתר

סיפורו של מקום

חייו של יישוב דומים לחיי אדם. שבע ייפול אדם ושבע יקום, וכמוהו ייפול ויקום גם יישוב. כן, גם ליישוב יש רגע של הולדת והורים דואגים, ומחלות ילדות וכאבי התבגרות, ומחשבות על עתיד. ובדרך, יש שנדמה לו, כי כוחותיו אוזלים ואבדה תקוותו, והוא שואל מאין יבוא עזרי. וכמו אדם גם הוא, מתוך רגעי השבר ומחשבות הקץ, מתעשת פתאום, אוסף את כוחותיו, ובמשנה מרץ - יוצא לדרך חדשה.
סיפורו של קיבוץ בית-גוברין הוא סיפור חיים מופלא. גלי עזיבה ומצוקה חברתית סחפו אותו שוב ושוב אל צוקים חשופים ואיימו כל פעם מחדש להטביע הכול. מתוכם, כמעט בדרך נס, נרקם חוט דק שחיבר יחד חברי גרעינים, בני קיבוצים ונקלטים מהעיר ומחוץ לארץ, שהחליטו להיאחז במקום ולזקוף ראש מול קשיי הסביבה ומצוקות החברה. במסירות רבה, ללא לאות ובצעדים קטנים וזהירים אספו המתיישבים כוח, שזרו חוליה אחר חוליה ובנו יישוב פורח ובית חם לחבריו. קיבוץ קטן - שומר על צניעותו וגודלו ועל גאוות המקום שלו.

*

בית גוברין לדורותיה

בית גוברין נזכרת כנראה לראשונה אצל יוסף בן מתתיהו (מלחמות היהודים, ד') ככפר בלב אידומיאה. בעת ההיא כבר עברה שם כנראה הדרך הראשית מירושלים לדרום מערב. (32 מיל מירושלים בדרך לאשקלון). ידועים שמות כמה תנאים ואמורא אחד (רבי יהודה בן יעקב), שישבו שם.
בברכת יצחק את עשיו כתוב: "...משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל..." לפי הדרש בבראשית רבה "משמני הארץ יהיה מושבך - זו איטאליה של יוון, ומטל השמים זו בית גוברין". מקור השם הוא ארמי: בית גובריא. בתלמוד נרמז על הענקים אשר התגוררו לפנים במערות הגדולות ועליהן דרשו: "בית גובריא - כי שם נפלו חלל כגיבורים."
בתקופת כיבושיו של אספאסיאנוס נכבשים באזור כפרים רבים וביניהם גם בית גוברין וכמסופר, הורגים בהם חיילי הקיסר כעשרת אלפים יהודים. בימי מרד בר כוכבא לא מוזכרים יהודי בית גוברין, כנראה שההרג בימי המרד הגדול לא הותיר יהודים במקום.
בשנת 200 לספירת הנוצרים עשה הקיסר ספטימוס סוורוס את בית גוברין לעיר מושבה רומאית בשם אלבתרופוליס והעניק לה שטחים נרחבים שהשתרעו מעין גדי עד גרר, התחום הגדול ביותר שהיה לעיר מן הערים בארץ ישראל בתקופה ההיא. מן התלמוד מתברר שהעיר הייתה בצורה.
פירוש שמה: "עיר החופשים" (בני חורין) ובמדרש בראשית רבה (מ"א-מ"ב) דרשוהו כעיר יושבי מערות (חורים). משחרבה מרשה הסמוכה, (כ- 2 ק"מ מדרום) ירשה בית גוברין את מקומה כבירת המחוז.
בתקופה הרומאית ידעה בית גוברין תור של פריחה ואחר-כך ישב בה אפיסקופוס. גם בתקופה הביזאנטית הייתה עיר חשובה ועשירה ויעידו רצפות הפסיפס שנחשפו בה מהמאה החמישית- שישית.
בשנת 1100 בקירוב נכבשה בית גוברין בידי הצלבנים שקראו לה בית גיבלין או גיבלין. בערך בשנת 1136 בנה שם המלך פולק ד'אנז'ו עיר אשר נמסרה למסדר ההוספיטלרים.
במאה השתים-עשרה התקיימה בה קהילה יהודית קטנה ורבי בנימין מטודלה שסייר בה ב- 1173 בקירוב מספר:" ואין שם אלא שלושה יהודים".
ב - 1187 כבש צלאח א-דין את בית גיבלין ובתקופת הכיבוש הערבי חזרה העיר ונקראה בית ג'ברין ושימשה כעיר מחוז. תושביה האמינו שישובם נקרא על-שם הקדוש א-נבי ג'וברין - הנביא גוברין, ואת קברו הראו בה בחדר קטן בעל כיפה, הקיים עד ימינו.
בראשית המאה השש-עשרה עברה הארץ לידי התורכים ויש במקום שרידי ביצורים מראשית שלטונם ב- 1551.

בית גוברין הערבית
ב- 1948 התגוררו בכפר כ- 3,000 נפש (לפי מקורות אחרים: 2,000)
למוכתר הכפר השייח עבדול רחמן אלעזי היה יחס מיוחד לקיבוצים השכנים גת וגלאון והוא השתדל לרסן, לא תמיד בהצלחה, את חמומי המוח שהתנכלו לקיבוצים היהודיים. המקור ליחסו המיוחד היה אדמות שרכשה קרן קיימת לישראל עבור הקיבוצים הללו ממשפחת יונס, קרקעות, שקודם לכן עובדו ע"י תושביה הערביים של בית גוברין.
שייח אלעזי אף הציע לספק לגלאון שומרים בעת שבא להתנצל על תקרית שבה ירו תושבי בית ג'וברין על הקיבוץ. ואולם, יחסו המיוחד של אלעזי לא מנע מתושבי בית ג'וברין מלסתום את המעיינות שהזרימו כמויות קטנות של מים דלוחים דרך ואדי זיתה, ששימש להשקיית שדות גלאון. השייח אלעזי גם מכר תחמושת בריטית לחברי גלאון ממחסני התחמושת בוואדי סאראר. התחמושת בכמויות עצומות, נמסרה לידי הערבים תושבי בית ג'וברין קודם שיצאו הבריטים מן הארץ.
ידוע גם שאותו שייח עבדול רחמן אלעזי הוא שהביא לגלאון את רשימת שבויי גוש עציון כדי שיעבירו אותה למשה שרתוק.

הגאוגרפיה של בית גוברין

בית גוברין נמצאת באזור חבל לכיש על הגבול בין השפלה התחתונה המערבית, לבין השפלה הגבוהה המזרחית. השטח הוא גבעי נמוך ופני השטח סלעיים. בחורף זורם באזור נחל גוברין המנקז את מקורותיו בהר חברון ונשפך לנחל לכיש.
הסלע הבונה את הגבעות הוא קירטון, (שנוצר בתקופת האיאוקן) ועליו שכבת נארי קשה בצבע חום. רכותו של הקירטון איפשרה לתושבי המקום לחצוב אלפי מערות לצרכים שונים.
אזור בית גוברין נמצא על גבול אזור הבצורת. כמות המשקעים הממוצעת היורדת בו נעה בין 350 ל- 400 מ"מ בשנה, ומאפשרת קיומה של חקלאות טובה. האזור אינו עשיר בגשם ומעובדה זאת נקבע אופי הצמחייה הטבעית: חורש ים תיכוני.

בית גוברין במלחמת השחרור

על-פי תכנית החלוקה, אזור בית ג'וברין נכלל בתחום המדינה הערבית המיועדת. עם הכרזת המדינה ב- 15.5.48 פולשים צבאות ערב לארץ ישראל. מרחב הדרום הוא בתחום גזרת הפעולה של חיל המשלוח המצרי. כוחותיו נעים בשתי זרועות. זרוע אחת נעה בציר החוף, תוקפת יישובים יהודיים לאורך הציר, כובשת את יד מרדכי וניצנים ונבלמת באשדוד. הזרוע השנייה מורכבת מכוחות חצי סדירים, נעה בציר רפיח-באר שבע - הר חברון ותוקפת את רמת רחל.
עם בלימת המצרים באשדוד הם פונים מזרחה בציר מג'דל - בית ג'יברין ומגיעים לבית ג'וברין בתאריך 1.6.48. ב- 11 ביוני 1948 מוכרזת הפוגה בקרבות הנמשכת עד 9 ביולי 1948. במהלך ההפוגה חוסמים המצרים את הדרך לנגב באזור צומת גבעתי של היום.
ב- 9 ביולי מתחדשים הקרבות למשך 10 ימים. (ומכאן השם "קרבות עשר המכות") היוזמה בעיקר בידי כוחותינו, כאשר המאמצים העיקריים הם בחזית הצפון (מבצעי "דקל" ו"ברוש") ובמרכז (מבצע "דני"). בדרום תוקפים המצרים שוב ושוב. גלאון מותקפת מכיוון בית ג'וברין, ומגיני גלאון הודפים את ההתקפה. כוחותינו עורכים שני מבצעים התקפיים- ומטרתם להבקיע את המערך המצרי לאורך הכביש מג'דל-בית ג'וברין, החוסם את הדרך לנגב. במסגרת מבצעים אלה, עורכים כוחותינו פעולות מיקוש והטרדה באזור בית ג'וברין.
ב- 18 ביולי נכנסת לתוקפה עוד הפוגה בקרבות. ומיד עם תחילתה תופסים המצרים מאחזים החוסמים את הפרצה של כוחותינו בטבעת המצור על הנגב. בזמן ההפוגה הזו עורכים כוחותינו שני מבצעים לפריצת המצור לנגב ולהעברת שיירות אספקה. מבצעים אלה נערכים באזור פלוג'ה (פלוגות) ועירק-אל-מנשייה (קריית-גת) וכן בסמוך לפרדס שלנו. מבצעים אלה אינם משיגים את יעדיהם.
ב- 15 באוקטובר מתחדשים הקרבות, והמאמץ העיקרי של צה"ל עובר לחזית הדרום. כאן נערך "מבצע יואב" שמטרתו לפרוץ את הדרך לנגב. לאחר ניסיונות הבקעה כושלים באזור עירק-אל-מנשייה ופלוג'ה נוחלים כוחותינו הצלחה בקרבות באזור צומת גבעתי של היום. ב- 25 באוקטובר נערך סיור אלים לכיוון בית ג'וברין. על הסיור נפתחת אש ממשטרת בית ג'וברין. למחרת נערכת התקפה גדודית של "גבעתי" על המשטרה. משימת הכוח העיקרי היא לפרוץ למשטרה, לטהר את הקומה התחתונה ולפוצץ אותה עם כל המבנה. עקב אי הבנה מפעילים החבלנים את חומר הנפץ לפני גמר טיהור הקומה, כמה מאנשינו נהרגים בפיצוץ והכוח נסוג.
למחרת מסתער טור משוריינים של צה"ל (חטיבה 8) מכיוון גלאון הקרובה, הודף את התקפת הנגד של כוח ירדני משוריין ומשתלט על בית-ג'וברין. התאריך: י"ט בתשרי תש"ט (23 באוקטובר 1948).
תושביה הערבים של בית-ג'וברין, ששטחה שימש בסיס להתקפת כוחותינו במשך המלחמה, נמלטים כולם, ובתיהם נהפכים לעיי חורבות.
לאחר כיבוש בית ג'וברין מנצלים כוחותינו את ההצלחה ומשתלטים על קוביבה (לכיש של היום) במערב, דווימה (אמציה של היום) בדרום, ודיר נחס במזרח. פעולה זו משלימה את כיתור החטיבה המצרית בפלוג'ה ועירק-אל-מנשייה (כיס פלוג'ה).

בית-גוברין העברית

כשמונה חודשים לאחר כיבוש אזור בית גוברין, ובמסגרת מבצע בזק של הקיבוץ המאוחד להעלאת 11 ישובים על שטחים שזה עתה נכבשו, מיועד אל הנקודה גרעין של משוחררי פלמ"ח. הגרעין הורכב משתי חברות נוער שעלו לארץ במאורגן: חברת הנוער "יציבים", שעלתה מתורכיה ב- 1945, וחברת הנוער "בני חורין"- שחבריה עלו מרומניה, הונגריה ופולין ב1946-. שנתיים-ימים עשה גרעין "יציבים" בהכשרה בכינרת ואחר-כך עלה לאיילת השחר במסגרת הכשרה מגויסת של הפלמ"ח. לפני העלייה לבית-גוברין חזר הגרעין לכינרת להתארגנות. "בני חורין", עשו את הכשרתם בעין חרוד, והצטרפו ל"יציבים" שבכינרת בפסח 1949. מניינם הכולל: 65 בנות ובנים. למעשה היה הגרעין כולו מיועד לקיבוץ האון, אך עקב אילוצי המציאות, הגיעו "בעל כורחם" לבית גוברין, שבתחילה נקראה על שם הגרעין - יציבים.
זמן-מה לפני העלייה על הקרקע הגיעה למקום קבוצה של כ- 10 חברה'.
ההתמקמות הייתה במבנים הערביים בשטח מוסדות הממשל המקומי של הכפר הערבי. והם הכשירו את הבתים למגורים: בית המשרדים ובית החטיבה -למגורים, "המועדון" - לחדר-אוכל, ועוד מבנה קטן למגורים ליד הבריכה של היום.
טקס העלייה על הקרקע היה בערב חג השבועות, יום חמישי ה' בסיוון תש"ט, בשעה 10.00 בבוקר. (2 ביוני 1949).
וכך תיאר שבתאי קפלן, כתב "על המשמר" את העלייה על הקרקע : "...שני דגלי הלאום והמעמד מתנוססים מעל בניין מידות, הנושא על קירותיו את סמלי הפלמ"ח וצבא ההגנה לישראל. הדגלים בישרו אל מרחוק את דבר הקמתה של הנקודה החדשה...בשעה 11, כחום היום, בעיצומו של ברחש, נפתח הטכס בשירת תחזקנה והאינטרנציונל. חברה קראה את השיר "מגש הכסף" לנ' אלתרמן. אחר-כך קראו יזכור לנשמת חברי הקיבוץ ששירתו בשורות הפלמ"ח ונפלו במערכות נבי יושע, לטרון, מנרה וירושלים. פלוגת צבא כיבדה את זכר הנופלים בשלוש אלומות אש והדגלים הורדו לחצי תורן."
בין המוזמנים היו נשיא המדינה הפרופסור דוקטור חיים וייצמן (כך נרשם בהזמנה), ראש הממשלה ושר הביטחון החבר דוד בן גוריון ("מנהיגנו היקר") רב אלוף יעקב דורי ("מפקדנו היקר") אברהם הרצפלד, מפקדים, נציגי יישובים ורבים רבים אחרים. על-פי מפקד שנערך באותו החודש היה מספר החברים במקום 72.
כמה שבועות לאחר העלייה על הקרקע הצטרפה לקיבוץ יציבים הכשרת "שלהבת". חברי הגרעין, עולים מיוון ומתורכיה, עלו במסגרת עליית הנוער לתל-חי ושהו בה שנתיים. בסוף שנת 1947 הצטרפו אליהם עשר בנות מביה"ס החקלאי - משק הפועלות - "בורוכוב", שעלו ארצה שלוש שנים קודם לכן, לאחר שחצו ברגל את גבול סוריה. כולם היו בהכשרה מגויסת בקיבוץ אפיקים.
המצב הכללי לא היה קל; מים לא היו - ובשבועות הראשונים קיבלו המתיישבים מים מהצבא. לאחר זמן הפעילו את משאבת הבאר שהייתה במקום, וחודשיים אחר-כך העבירו קו מים בצינורות אל המשק וקו אחד להשקיית המטעים (זיתים ובוסתני פרי למיניהם). העלייה וההתארגנות היו בסוף העונה החקלאית והיה צריך להתחיל בהכנת השטחים. התקציב היה מצומצם ביותר ולרשות המתיישבים עמדו שני טרקטורים, מחרשה ו...סוסים. חשמל לא היה, ובשנתיים הראשונות השתמשו לתאורה במנורות "לוקס". העבודה בשדה הייתה מייגעת ואפילו מייאשת. השטחים היו מכוסים באבנים לרוב, והמחרשה "התרגלה להישבר" כעניין שבשיגרה...
מחצית השנה הראשונה עברה בשקט, רק אחר-כך התחילו ערבים להסתנן לקיבוץ ולגנוב סוסים, פרות ואפילו את משאבת המים של הבאר. לנוכח המצב החל הקיבוץ להתארגן ומידי לילה בלילה הוצבו שבעה חברים לשמירה. המתח הביטחוני המתמשך כירסם בכושר עמידתם של רבים וכבר בשנה הראשונה עזבו כמחצית האנשים. ("כל מי שהגיע תורו לשמור על הבאר היה עוזב יום קודם כי זה היה פשוט פחד אלוהים" - אברהם נבון)
חמישים שנה אחר-כך כותבת לי ברוריה אלקבץ (גרעין "יציבים") ומתארת את המצב כך: "לא היה מים ולא היה חשמל ולפעמים לא היה גם לחם...את הכביסה הבאנו עם עגלה לגלאון, בימי שישי הם אפו לנו גם עוגות..." (ברוריה וחיים אלקבץ נישאו בבית גוברין ב- 10 באוקטובר 1949 והיו לזוג העברי הראשון שנישא במקום אחרי אלפיים שנה...).
יומיים אחר -כך, ב- 12 באוקטובר 1949, שוחררו חברי הגרעין מהפלמ"ח והנקודה אוזרחה.
בשנת 1951, שנה וחצי אחרי העלייה על הקרקע, מגיעה לקיבוץ תגבורת: חברת נוער מקיבוץ בארי. הקבוצה, 19 חברים צעירים, בוגרי תנועת הנוער "דרור" מרומניה, וחברי "הנוער העובד" ילידי הארץ, הגיעו לבארי מגבעת השלושה ושהו בבארי שנה וארבעה חודשים לפני שעלו לבית גוברין. בבית גוברין הצטרפה אליהם חברת נוער מגבעת-חיים, שלא נותר ממנה איש כעבור חודש ימים. עם בואה של הקבוצה מבארי החלה הבנייה במשק: הוקמו הצריפים הראשונים והוקמה תאורת הגדר הראשונה סביב המשק שהקטינה עד למינימום את חדירות הגנבים. גם בעיית הבאר נפתרה, והיא גודרה בגדר חשמלית וחסכה את השמירה בסמוך לה. בעניין הבנייה יש לציין ששנים רבות התנהל ויכוח על תכנון היישוב. בגלל תפיסות ביטחוניות שונות נדחתה שוב ושוב תכנית המתאר של הקיבוץ ולכן לא בנו בתים אלא צריפים.
ב- 1951 מגיע מגבעת ברנר גרעין "בתלם" של תנועת הנוער "דרור"- צפון אפריקה. בואו של הגרעין מסמל את ראשית הקשר עם גבעת ברנר. עד הפילוג בקיבוץ המאוחד הייתה כינרת אחראית לליווי, וייזכר לטוב מוטקה חדש, המלווה מכינרת. עם החמרת המצב החברתי והמשקי מחפשת מזכירות הקיבוץ המאוחד הורים מאמצים, והאחריות האבהית-אימהית נופלת על גבעת ברנר, שעושה את המוטל עליה באמונה ובמסירות. מדי שלושה חודשים נשלחים חברים מבוגרים לעזרת המשק. ובהמשך, נשלחות למקום משפחות מגויסות ובני נוער בשנה שלישית.
ארבע וחצי שנים אחר-כך, בדצמבר 1953, אנו קוראים בעלון המשק:
"מצבנו מבחינת כוח אדם חמור ביותר, הלחץ של העבודות ההכרחיות כבד מנשוא, ולא נראה כי נוכל להיחלץ ממצב זה בכוחות עצמנו. אמנם משק גבעת ברנר התגייס במיטב יכולתו לעזרתנו במסגרת האימוץ (ששת החברים הנמצאים אצלנו באופן קבוע יעידו על כך) אין ספק שיש בזה משום הקלה, אך אין בזה כדי לפתור את הבעיה. חברינו שומרים שבוע בחודש ועובדים שבת משתיים. בענפים מסוימים עובדים שלוש שבתות מארבע. רבים הענפים בהם שלטת העזובה...ברפת של 65 ראש (מזה 34 חולבות) יש רק ארבעה רפתנים. הפר קשור לאחד העצים בחצר מחוסר אפשרות לבנות לו פריה. בדיר ישנו רק עובד אחד על 300 ראש...לכרם שניטע השנה לא שיחררנו עדיין את האיש מפני שאין מי שיחליפו ברפת...איננו מנצלים את מלוא כמות המים העומדת לרשותנו, ושוב מחוסר אנשים. ובינתיים הולך מצבנו הכלכלי ומחמיר, למרות ההבטחות הרבות לא הגיעה אלינו חטיבת בני הקיבוץ. הסיבה אינה מובנת לנו. כידוע פנינו למזכירות הקיבוץ לכוון אלינו את גרעין הנוער העובד שסיים הכשרתו בגשר - המצב מעורפל; מה יהיה הלאה?"
ב -1955 מגיע למקום גרעין "נתיב שדה" מי שכונה "פאר הגרעינים של הנוער העובד". עם בואו הורחבו ענפים רבים, אך המצב החברתי הוסיף להיות קשה. בין חברי הגרעין שזה מקרוב באו, ובין חברי "בתלם" הוותיקים, פרצו חיכוכים בלתי פוסקים, שלעתים הגיעו עד כדי תגרות ידיים. האווירה בקיבוץ העכירה מאוד ורבים רבים, משני הצדדים, עזבו. בשנים 1957 - 1959 המשק עומד על סף התפרקות. מזכירות הקיבוץ המאוחד והסוכנות נרתמות לעזרה דחופה. גבעת ברנר, המאמצת, שולחת תגבורת - חברים בוגרים ומנוסים ובנים בשנת שירות, ובתנועה פונים לגיוס משפחות מקיבוצים אחרים. רוב המשפחות המגויסות חוזרות למשקיהן לאחר זמן, גם בנים שבאו לעזרה חוזרים לביתם ובית גוברין נשאר עם פוטנציאל כלכלי גדול אך עם מעט חברים.
בשנות השישים מוסיפים להגיע גרעינים של הנוער העובד, גרעיני בנים (בני קיבוצים) ומשפחות, ובחלקם הם נשארים ומצטרפים כחברים. לאט לאט הולך היישוב וגדל, המצב הכלכלי משתפר והמשק עולה על פסים של יציבות יחסית וצמיחה.

*

קטעי זכרונות, מכתבים, פרוטוקולים, סיפורי הווי ורסיסי חיים - אלה חומריו של הספר הזה. חמישים שנה ארכה כתיבת המקום והיא עדיין נמשכת. רבים רבים השתתפו בה. כל הארץ מלאה אותם. את מקצתם זוכרים אחדים מאתנו ואת רובם, בעיקר את חברינו מן השנים הראשונות, איש אינו מכיר. אבל לכל אחד ואחת מהם היה את בית גוברין שלו, ואת הזמן והמקום שלו. לכל אחד ואחת מהם היו שאיפות ואכזבות, וכולם הגיעו לכאן לבנות ולהיבנות. סיפורו של המקום הוא אפוא סיפורם של כולם, אלה שהיכו כאן שורש, ואלה שהלכו למקומות אחרים. ובפרוס חמישים השנים הראשונות, אם נפנה מבטנו לאחור וניישיר מבט קדימה, מותר לנו להרים ראש, ולומר: יפה עשינו, יש במה להתגאות. בנינו בית.